פסק-דין בתיק ע"א 9328/02

המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:

העובדות

1.        המערערת הינה ילידת 1968. בשנת 1995 היתה בהריונה הראשון. ההיריון הושג לאחר שלוש שנות טיפולים בעקרות ממנה המערערת סבלה. ההריון הסתיים במותו הטראגי של העובר עקב היפרדות השליה, כשהמערערת גם סובלת מרעלת הריון. המערערת הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי. לטענתה, מות העובר נגרם עקב רשלנותם של בית החולים "הדסה" (השייך למשיבה 2) (להלן: בית החולים) ושל ד"ר דן לאור (להלן: ד"ר לאור) (המשיב 1), שהינו רופא במרפאת קופת חולים מאוחדת (להלן: המרפאה). לטענת המערערת, מות העובר גרם לה לנזק נפשי בשיעור של 20% בגינו אחראים המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הוכחה אחריות בנזיקין של מי מהמשיבים, ועל כן דחה את תביעת המערערת. מכאן הערעור שלפנינו.

2.        להלן פירוט השתלשלות האירועים הרלוונטית לענייננו. ביום 17.2.95, כשהיתה המערערת בשבוע ה-31 להריונה, היא פנתה לחדר מיון יולדות בבית החולים, לאחר שחשה ברע. לפי האמור בתעודת השחרור של המערערת מבית החולים (להלן: תעודת השחרור), היא פנתה לבית החולים עקב תחושות של נפיחות בידיים ובפנים (ראו נ/7). לטענת המערערת, בביקורה בבית החולים היא אף התלוננה על כאבי בטן בפני מטפליה. עניין אחרון זה נתון למחלוקת בין בעלי הדין. בית המשפט המחוזי קבע במחלוקת זו, שהמערערת התלוננה על "כאבים" או "צירים" או "לחצים", אולם כי לא ניתן לקבוע שהמערערת התלוננה תלונה "משמעותית" בדבר כאבים. לאחר שנבדקה המערערת, ועוד באותו היום, היא שוחררה לביתה. בתעודת השחרור נקבעו למערערת, בין היתר, ממצאי הבדיקה הבאים: לחץ דם 130/70; ללא סימנים מבשרי רעלת; "בטן רכה מתאימה"; "רחם רך ללא ריבאונד"; עקבות חלבון בשתן; בצקת בגפיים שהינה קלה בלבד; ניטור העובר מתאים לגיל ההיריון עם "תנועות ווריאביליות טובה". כמו-כן, בתעודת השחרור נקבעו למערערת מספר הנחיות שחרור (להלן: הנחיות השחרור): לעקוב אחר תנועות העובר; לבצע מעקב אצל הרופא המטפל, כולל מעקב לחץ דם; לבצע "אסוף שתן לחלבון ל-24 שעות, תפקודי כליה, תפקודי כבד"; לבצע תרבית שתן.

3.        בשעות הצהריים של יום 19.2.95, יומיים לאחר פנייתה האמורה של המערערת לבית החולים, היא פנתה למרפאת קופת חולים מאוחדת (להלן: המרפאה) בהתאם להנחיות השחרור. במרפאה זו טופלה המערערת במהלך הריונה, החל מהחודש השלישי, על ידי ד"ר לאור. בכרטיס המעקב שנערך למערערת במרפאה, ציינה אחות המרפאה, מרים סימון (להלן: האחות סימון), בין השאר, את ממצאי הבדיקה הבאים: לחץ דם 130/80; חלבון בשתן ברמה של 3+ (ראו נ/4). בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית האם במהלך ביקורה במרפאה, נבדקה המערערת גם על ידי ד"ר לאור. לגרסתו של ד"ר לאור, הוא כלל לא פגש במערערת באותו הביקור. לעומת זאת, על פי עדות המערערת, היא נכנסה לחדרו של ד"ר לאור ואף מסרה לו את תעודת השחרור מבית החולים. לגרסתה, היא אף התלוננה בפניו על צירים, לחץ דם ונפיחות בכל הגוף (נ/2, שאלה 82 לשאלון). ד"ר לאור אמר לה באותה הזדמנות, שיש להמתין לתוצאת בדיקת תרבית השתן שמסרה ביום ו' בבית החולים, לא עשה שום דבר מעבר לכך, ולא ציין כי קיימת אצלה בעיה כלשהי. בית המשפט המחוזי קבע שאין צורך להכריע בשאלה העובדתית, האם פגש ד"ר לאור במערערת בעת ביקורה האמור במרפאה, שכן לגישתו לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של ד"ר לאור לבין מות העובר. עם זאת, בית המשפט פרט על שום מה גרסת המערערת, לפיה היא פגשה בד"ר לאור במרפאה, הינה סבירה יותר מגרסתו של ד"ר לאור. קל להתרשם, שלו השאלה שבמחלוקת היתה חשובה לצורך הכרעת הדין, היה מעדיף בנקודה זו את עדות המערערת על זו של ד"ר לאור.  על רקע זה גם החליט שלא לחייב את המערערת בהוצאות ד"ר לאור, על אף שתביעתה נגדו נדחתה (ראו בפיסקה 13 של פסק הדין).

4.        עוד באותו היום (19.2.95), לאחר שעזבה המערערת את המרפאה, היא חשה ברע. היא שבה לביתה, ובשעה 19:30 לערך נסעה לבית החולים. לפי עדותם של המערערת, בעלה ואמה, המערערת הגיעה לבית החולים בסביבות השעה 20:00-20:30. לפי גיליון קבלת המערערת לבית החולים (להלן: גיליון הקבלה), שעת קבלתה נרשמה כ-01:00, ביום 20.2.1005 (ר' מסמכים 23-22 לתיק הרפואי). בגיליון הקבלה צוין כי "PV [...] - ללא דימום". עוד צוין בגיליון הקבלה, תחת הכותרת "תלונה העיקרית": "...רעלת, היפרדות שליה, IUFD" (מחוות דעתו של ד"ר ויס, המומחה מטעם המערערת, עולה שמשמעות המונח IUFD היא מות העובר בתוך הרחם).

           בגיליון מחלה שנערך למערערת במהלך שהותה בבית החולים (בשעה 02:00) (להלן: גיליון מהלך המחלה) צוינו על ידי שניים מרופאי בית החולים, ד"ר בן-שושן וד"ר בן-יוסף, העובדות המרכזיות הבאות:

"לפני יומיים המערערת נבדקה בשל כאבי בטן תחתונה ונפיחות ושוחררה; המערערת פנתה לבית החולים, בין השאר, בשל התגברות הכאבים שהחלו בצהריים; המערערת הרגישה תנועות, לדבריה, כשעה לפני פנייתה לבית החולים; למערערת רגישות ניכרת בבטן תחתונה מרכזית ובבטן ימנית תחתונה; באולטרה סאונד נמצא עובר ללא תנועות וללא דופק ושלייה ללא סימני היפרדות; ייתכן שהמערערת סובלת מהתחלה של פראקלמפסיה קשה, או מהיפרדות שלייה" (ההדגשות שלי - ת"א).

           בשעה 04:15 נרשם בגיליון מהלך המחלה, בין היתר: "החולה עדיין כואבת ... ירדו מים דמיים ... הבחנה משוערת של רעלת הריון והיפרדות שלייה". לבסוף נרשם בשעה 05:00, בין היתר: "הוחלט לסיים בניתוח קיסרי". במהלך פתיחת הרחם של המערערת הוצא בן ללא רוח חיים. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך מכלול החומר הרפואי שהונח לפניו, שההריון הסתיים במותו הטראגי של העובר עקב היפרדות השליה, כשהמערערת גם סובלת מרעלת הריון.

           בגליון סיכום המחלה שנערך למערערת (להלן: גיליון הסיכום) צוין, בין היתר, שבעת קבלת המערערת לבית החולים ביום 19.2.95 היתה לה רגישות ניכרת בבטן התחתונה המרכזית ובבטן הימנית התחתונה.

קביעות בית המשפט המחוזי והמחלוקת

5.        בדחותו את תביעתה של המערערת, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, את הקביעות הבאות: ראשית, אין לדון בטענות המערערת בסיכומיה כנגד הטיפול שנתן בית החולים למערערת בתאריכים 19.2.95, ו-20.2.95. זאת, משום שבכתב התביעה שהוגש על ידי המערערת, ובחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה על ידי ד"ר ויס, לא נטען דבר לעניין טיב הטיפול שקיבלה בבית החולים בתאריכים אלה. אין להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. מטעם זה, לא אדון בשאלה אם היתה התרשלות כלשהי מצד בית החולים, או מי מעובדיו, בימים 19.2.95 ו-20.2.95. שנית, לא היתה רשלנות של בית החולים או מי מעובדיו ביום 17.2.95. שלישית, לא הוכח קשר סיבתי, לא בין התנהגות רופאי בית החולים ביום 17.2.95 ולא בין התנהגותו של ד"ר לאור ביום 19.2.95 לבין מות העובר. רביעית, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הראיתי שגרמו ד"ר לאור ובית החולים למערערת במחדלי רישומיהם השונים ובהפרתם הוראות הנוגעות לניהול רשומות רפואיות לבין מות העובר. כמו כן, המערערת לא הוכיחה כיצד הרישום הלקוי הזיק לה בחשיפת העובדות הרלוונטיות. חמישית, אין להיזקק לטענות המערערת בתביעתה נגד האחות סימון, כיוון שהאחרונה לא נתבעה אישית וגם קופת חולים מאוחדת, מעסיקתה, לא נתבעה.

6.        על רקע קביעות בית המשפט המחוזי כאמור, וטיעון בעלי הדין בפנינו, אילו הן המחלוקות המרכזיות המתעוררות בערעור שלפנינו: ראשית, האם ביום 17.2.95 התרשלו בית החולים, או מי מעובדיו, בטיפול שניתן למערערת, ובהחלטה לשחררה לביתה? רק אם התשובה לכך חיובית, יהיה צורך לבחון אם הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של בית החולים ביום 17.2.95 לבין מות העובר; שנית, האם ד"ר לאור התרשל בטיפול שהעניק למערערת ביום 19.2.95 במרפאה. שלישית, אם יימצא שד"ר לאור התרשל, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין מות העובר. אעבור אפוא לבחון את השאלות האמורות כסדרן.

אחריות בית החולים

7.        הנני סבור, שקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ביום 17.2.95 לא התרשלו בית החולים ועובדיו, מעוגנת בעובדות המקרה ובחוות דעת רפואיות שהונחו בפניו, ואין מקום להתערב בה. בעניין זה קבע בית המשפט, בין היתר, כי ביום 17.2.95 הועלה בבית החולים על ידי אחד מרופאיו, ד"ר בן שושן, החשד לרעלת הריון, אך החשד נשלל על פי הנסיבות כפי שהובררו (בעמוד 359). בית המשפט גם ציין, כי מעדות ד"ר ויס, שהעיד בפניו, עולה שכל הבדיקות הנדרשות בנושא רעלת ההריון בוצעו ביום 17.2.95 (בעמוד 359). בנוסף, ציין בית המשפט כי הממצא ביום 17.2.95 בדבר "בטן רכה", אשר נמצא בבדיקה ידנית, הצדיק את שלילת החשד לקיומה של היפרדות שליה (בעמודים 362-361). הנה כי כן, המסקנה בדבר העדר התרשלות מצד בית החולים ועובדיו בטיפול במערערת ביום 17.2.95 מבוססת, ואת הערעור בנקודה זו יש לדחות.

אחריות ד"ר לאור - ההתרשלות

8.        לעומת זאת, הוכח שד"ר לאור התרשל כלפי המערערת ביום 19.2.95. מסקנה זו מבוססת, קודם כל, על העולה מפסק הדין, על פיו פגש ד"ר לאור במערערת בעת שזו ביקרה ביום 19.2.95 במרפאה, על אף שהוא הכחיש זאת.

           המסקנה בדבר התרשלותו של ד"ר לאור מבוססת על שלושה אדנים. ראשית, על העולה מחוות דעתו של ד"ר ויס. ד"ר ויס קבע, כי על ד"ר לאור היה לבצע ארבע פעולות עיקריות: ניטור עוברי וניטור רחמי; בדיקת אולטרה סאונד של ההריון; להתייחס לתלונות המערערת על כאבים בצקת, עליה במשקל ונפיחות; לבדוק את בטן המערערת (ר' פיסקה יג' לחוות דעתו). ד"ר לאור בצע רק את הפעולה הראשונה, אך לא בצע את האחרות.